הכניסה מגיל 18 ומעלה

הכניסה לאתר מותרת לגילאי 18 ומעלה.

הסיפור של נשות משפחת ורטהיימר

בפרוייקט 'משפחה אמיתית' של יקב טפרברג וסלונה, אירחנו הפעם את אריאלה ומאיה ורטהיימר ואת סיון טלמור, אימא ושתי בנותיה, נצר למשפחת אריסטוקרטיה ישראלית שבוחרות כל יום מחדש לעסוק ביצירה ופילנתרופיה, ושוחחנו איתן על סיפורן המשפחתי יוצא הדופן

הן מייצגות משפחה ציונית, מורכבת ומסקרנת. שתי בנות ואימא שנושאות בגאון את אחד משמות המשפחה המחייבים בישראל. אריאלה ורטהיימר היא אשתו של איתן ורטהיימר וכלתו של סטף ורטהיימר, שנחשב לגדול התעשיינים המקומיים, ולאחד האנשים העשירים בארץ. אימא לחמישה ילדים, סבתא לשלושה, ציירת ואומנית שתערוכת היחיד הראשונה שלה מסתובבת מסביב לעולם, בין מיאמי לביאנלה בוונציה, ובקרוב מאוד תוצג גם באיביזה.

סיון טלמור היא בתה השנייה של אריאלה מנישואיה הראשונים, זמרת ויוצרת שפרצה לתודעה הציבורית כשהתקבלה לתוכנית The Voice. היא נשואה ואימא לאלבי, בן השנתיים. השלישית היא מאיה ורטהיימר, בתה של אריאלה מנישואיה השניים. שחקנית, סטנדאפיסטית חובבת ומאמנת כושר מוסמכת בסטודיו הממוקם ממש בסמוך לדירתה בתל אביב.

בגיל 28 הצעיר מאיה כבר הספיקה לככב בסדרות נוער וילדים, לשחק בסרטים, לדגמן ולגלם את דמותה של דבורה בראון בסדרת הדרמה "שבאבניקים". לאחרונה התקבלה לאנסמבל ציפורלה, ובאוקטובר הקרוב היא צפויה לשחק בסרט חדש. בינתיים היא מתחזקת נישואים פוטוגניים מאוד עם אסף זמיר, סגן וממלא מקום ראש עיריית תל אביב-יפו, אשר הכריז ביולי האחרון שהוא רץ לראשות העיר.

 

אריאלה, סיון ומאיה הגיעו להתארח בערב השלישי במספר של סדרת "משפחה אמיתית" של יקב טפרברג וסלונה, שהתקיים בלאונג' של מלון בראון בתל אביב, מול קהל אוהד של בלוגריות סלונה. את הערב פתחה רונית הבר, עורכת האתר, בציטוט מפורסם של טולסטוי: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל משפחה אומללה היא אומללה בדרכה שלה. בציטוט הזה, טולסטוי מבקש שלא ניפול לקלישאות. שנפקח עיניים אל כל אותם האנשים שלא שפר עליהם גורלם. ואני אומרת – לא רק מול אלה, בכלל".

"אני מאמינה", הוסיפה רונית, "שמה שעושה משפחות בדרכן המיוחדת והפרטית הן חלקיקי המציאות. הטוב והרע, העצב והשמחה, האופי והיחסים. זה מה שמייצר את המרקם, מגדיר ומחבר את החלקים שלהן אחד לשני, והן בטח ובטח שלא דומות זו לזו".

להיות ורטהיימר

לקול מחיאות הכפיים הציגה רונית את האורחות המכובדות, ומיד ניגשה לדבר דווקא על הפיל שבחדר. "אני חייבת להתחיל מהייחוס. אריאלה, את נשואה לאיתן ורטהיימר, בנו של סטף ורטהיימר התעשיין מספר 1 בארץ, ומי שאחראי לאקזיט פנומנלי. איך זה נוכח בחיים שלך ושל הבנות?"

"איתן הוא הנישואים השניים שלי. אנחנו נשואים 30 שנה. כשהגעתי לנישואים הרגשתי את השוני. באתי מלגור בבסיסי חיל האוויר (בעלה הקודם ואביה של סיון הוא טייס, ל.ש) לכפר ורדים, ומיד הרגשתי קצת אאוטסיידרית. לקח לי זמן להבין לתוך מה נכנסתי. אבל המשפחה היא משפחה עובדת. אנשים שיוצאים בבוקר לעבודה וחוזרים מאוחר, אם בכלל. גידלתי את הילדים די לבד, ולא הרגשתי את הפאר. חיינו בצנעה בכפר ורדים".

"הייתי בת שנתיים וחצי כשעברנו לגור עם אבא איתן", מוסיפה סיון. "כל אחד קיבל את זה קצת אחרת, אבל בעיקר למדנו להילחם ולהוכיח שאנחנו לא רק זה. ולמרות שבכפר ורדים חיינו בצנעה, כן הורגש שם העניין של 'אנחנו צאצאים של'. אני זוכרת למשל שישבנו כל הכיתה בכיתה ג', וחשבנו איזה ערב כיתה עושים, ואז מישהו אמר 'שסיון תזמין את כולם סרט'. ברבות השנים אני חושבת שדווקא בקיסריה יכולנו להרשות לעצמנו חיים יותר עשירים מבחינה גשמית. היינו יותר שווים בתוך החברה הקיימת".

"אני מוכרחה לומר שזה הורגש רק כששמרו לנו את הכיסאות בשורה הראשונה באירועים", הוסיפה אריאלה וצחקה. "העובדה שזאת תמיד השאלה הראשונה שנישאל הפכה אותנו לאנשים מאוד אמביציוזיים, פייטרים, אנחנו כולנו מאוד רוצים להוכיח את עצמנו בזכות מי שאנחנו", אמרה מאיה. "זה גרם לנו להילחם כל יום על מקומנו. כי כשאתה גדל לתוך עולם שזו השאלה הראשונה ששואלים אותך, אתה מרגיש מחויבות להילחם בהצדקה שלך".

 

 

לראות את החיים באמת

רונית: "אריאלה, את היית המון שנים בצבא קבע. אישה עם מקצוע די טכני. לא ממש קרוב לעולם האומנות".

אריאלה: "כשהגעתי לגור בכפר ורדים ועזבתי את צבא הקבע, איתן שאל אותי מה החלום שלי. לשמחתי יש לי חלומות עדיין, וגם אז היה לי חלום. אמרתי לו – כל חיי רציתי להיות אומנית וללמוד אומנות. אז הוא אמר 'יאללה, גו פור איט'. לא כל כך פשוט עם חמישה ילדים, אבל תמיד היה לי סטודיו באזור התעשייה ששם ציירתי. זה היה החדר הפרטי שלי. וכשאני מסתכלת לאחור אני רואה עבודה שכן מנסה לבטא אותי. חלק מהעבודות האלה תלויות בבית בקיסריה והן מאוד משמעותיות".
זמן לא רב אחרי שעברה עם משפחתה לקיסריה, החלה אריאלה לעסוק גם בפילנתרופיה. במשך 18 שנה התנדבה במחלקה האונקולוגית של בית חולים רמב"ם בחיפה, וכיום היא תורמת לעמותת קווים ומחשבות, לטכנודע ועוד. "מאז שעברנו לתל אביב אני לא נוסעת יותר לרמב"ם כי הבנתי שאני מבלה שלוש שעות על הכביש ושם עוד שמונה שעות עבודה וזה קצת טו מאץ'", הסבירה בעצב.
"כשאני מדברת על זה עכשיו יורדות לי דמעות. לא כל אחד יכול לעשות את העבודה הזאת – לשטוף חולים, לנקות, להחליף להם מצעים, להאכיל אותם ולסעוד אותם, אבל זו חוויה כל כך מכוננת שאתה מגלה את האנשים במקום הכי נקי שלהם בחיים. מה שקורה זה שמישהו חולה בסרטן ויוצא מזה, הוא אומר שהוא עבר תהליך שמזכך אותו ומביא אותו למקומות אחרים בחיים. אבל זה בא ממקום שאתה חייב להיות הכי אמיתי עם עצמך. וכשאת מתנדבת שם, את רואה מה זה החיים באמת".

להפוך את הלימון ללימונדה

ואם ההתנדבות ברמב"ם שינתה את חייה של אריאלה, תאונת הדרכים שעברה הבת, מאיה, שינתה את חייה של המשפחה בכלל ושל מאיה בפרט. "בגיל 17 עברתי תאונת פגע וברח", מספרת מאיה. "הייתי על כיסא גלגלים תקופה ועברתי שיקום ארוך במהלך י"ב. הייתי הולכת רגל ופגעו בי. לא סיפור מאוד נעים, אבל החלטנו שהופכים את הלימון ללימונדה. זה בנה אותי והפך אותי למי שאני היום. זה נתן לי פרספקטיבה ופרופורציה על החיים. הכרה להיות גרייטפול בכל יום שאני קמה".

רונית: "איך את קיבלת את זה, אריאלה?"

אריאלה: "עסקתי בלטפל בה, בעיקר. היא שלושה חודשים הייתה בכיסא גלגלים, וניסיתי לשקם את מאיה דרך יוגה. באותה תקופה עשיתי הרבה יוגה ואמרתי לה – בואי תניעי את הגוף שלך. ואז היא הפכה למורה ליוגה".
מאיה: "הרגשתי שקיבלתי מתנה – ללכת שוב על הרגליים שלי, וזה החזיר אותי לכוח שלי והחלטתי באמת ללמוד הוראה ליוגה ולתת את המתנה הזאת הלאה".

רונית: "ואז הלכת לתיאטרון צה"ל?"

מאיה:"הייתי מיועדת לכל מיני יחידות וביטלו הכול. אמרו לי 'בגלל שאת על כיסא גלגלים את לא תוכלי להגיע, אז נדחה את זה'. חברה שלי שלחה את הטפסים שלי לתיאטרון צה"ל, והתחילו המיונים. התקבלתי. לא האמנתי. וכשהגעתי לשם אני מודה שהרגשתי שאכזבתי את אבא שלי. אבל בפעם הראשונה ששיחקתי על במה וראיתי שנפתח להם הלב, הרגשתי בסדר".

"כשמאיה הלכה ללמוד משחק היא באה אליי בטענות שבבית לא יודעים לכעוס, אבל בעיקר שלא יודעים לקלל", הוסיפה אריאלה. "הקללה הכי גדולה שאי פעם נאמרה אצלנו בבית היא סוסה".

מאיה: "אני ואימא רבנו בגיל 16. היא עצבנה אותי נורא אבל בגלל שאני לא יודעת לקלל, אמרתי לה – 'את יודעת מה? את סוסה!'. היא הסתכלה עליי ונקרעה מצחוק".

גושפנקא לכישרון

 

 

רונית: "סיון, אני שמעתי שאת רצית כבר ללמוד פיתוח קול, לא יודעת, כשיצאת מהרחם בערך".

סיון צוחקת ועונה: "אני אפילו לא יודעת מאיפה זה בא. בגיל 8 וחצי באתי לאימא ואמרתי לה שאני רוצה ללמוד פיתוח קול. היא שאלה אותי 'מה זה פיתוח קול?', ואמרתי לה 'זה ללמוד לשיר אופרה'. הייתה בחורה שנתיים מעליי שלמדה אופרה. זה הדליק אותי והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. שאלתי אותה איפה לומדים את זה, והיא אמרה לי בקונסרבטוריון בכרמיאל. אז השגתי את הטלפון והתקשרנו, ואמרו לאימא שלי שאני קטנה מדי. ואז בכיתי, שזה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב, והיא אמרה בסדר ונסענו. המנהל של הקונסרבטוריון בחן אותי ואמר לי 'בגדול את קטנה מדי, אבל הקול שלך מספיק מפותח וגדול אז נקבל אותך, אבל את חייבת גם להתחיל ללמוד פסנתר'. בעצם סללתי לעצמי את הדרך, ולאורך כל החיים הצבתי עובדות".

רונית: "את שלמה עם ההחלטה להשתתף ב-The Voice?"

סיון: "הציגו אותי מהרגע הראשון כסיון טלמור. לא הזכירו את הוורטהיימר ולא הבאתי את ההורים לצילומים. גם היה בזה משהו מאוד אמיתי. אף אחד לא ידע מי אני ומה אני. שמעו את הקול שלי, ובשבילי זו הייתה גושפנקא מאוד חשובה כי כל החיים יודעים מאיפה אני. ברימון הייתי שומעת כל מיני 'אה, ברור שהיא התקבלה. המשפחה שלה קנתה את הקרוון, אז נתנו לה להשתתף בתחרות'. ב-The Voice הם יושבים עם הגב, והם מסתובבים רק אם אני טובה. בשבילי זה היה אישור. איך זה היה? מעולה. לונה פארק משוגע. ואני שמחה שעשיתי את זה, למרות שאני מקבלת גם ריקושטים פחות טובים לפעמים".

להמשיך את המורשת

רונית: "מאיה את פלרטטת עם עולם הדוגמנות עוד כשהיית טינאייג'רית".

"כשהיתי בת 16, בחופש הגדול, הלכתי להתמחות בעיצוב אופנה אצל מעצבת איטלקייה בשם רבקה מוזס. נדלקנו אחת על השנייה. עכשיו, כל החיים שלי הייתי תמיד ה… לא מכוערת, אבל הגבוהה והשטוחה והמוזרה. ואז הייתי אסיסטנטית שלה, והגענו וכולם הסתכלו עליי והיו כזה 'וואו, שיזסו שיק! אמייזינג!', ופתאום הרגשתי שיש לי מקום בעולם! לא בכפר ורדים לא במעגן מיכאל, במילאנו שמים עליי! מאוד שמחתי אבל זה היה לתקופה קצרה. כשהייתי במילאנו נכנסתי לחדר עם המון נערות שכולן היו בתחתונים. זה היה לפני תצוגה, הייתי בת 17 ולא הייתי מוכנה שאף אחד יראה לי את הציצים. אמרתי – אוי ואבוי, מה זה הדבר הזה? זה נראה כמו שוק בשר. לאף אחד לא אכפת מי אתה, בטח שלא מהאישיות שלך. אבל היום אין לי בעיה לדגמן. תמיד כיף לדעת שמישהו חושב שאני נראית סבבה, ואני שמחה שסומכים על האישיות שלי".

רונית: "בעלך מתמודד על ראשות עיריית תל אביב מול המנטור שלו, חולדאי. איפה את נמצאת בסיטואציה הזאת? מרימה לו באיסנטגרם?"

"אני מרימה לו לגמרי ותומכת ומחזירה אותו לפרופורציות. אני מכבה לו למשל את האור בשירותים, זה מחזיר אותו לעם. אבל ברצינות, מה שהוא לא יעשה אני תומכת בו ורק רוצה שהוא יהיה מאושר".

בשלב זה של הערב אחת הבלוגריות הסתכלה על אסף זמיר, שישב בקהל, וחשפה את הבעת פניו הסמוקה: "הוא נהיה אדום!", היא הכריזה מרוצה, ומאיה מיהרה להשיב בקומיות האופיינית לה: "הוא לא נהיה אדום, הוא פשוט נשרף".

רונית: "יש לכן תוכניות להמשיך את המורשת המשפחתית?"

מאיה: "אנחנו באים מבית עם מורשת ואנחנו גם מתכוונים להמשיך ללכת איתה. גדלנו איתה וזה לא הרגיש כאילו ששמו את זה על כתפינו, אלא פשוט שאנחנו רוצים ללכת בדרך הזאת".