הסיפור של עדי גילת ויהלי סובול
במפגש הרביעי של פרויקט 'משפחה אמיתית' של יקב טפרברג וסלונה, אירחנו את השחקנית עדי גילת ובעלה, היוצר והמוזיקאי יהלי סובול. שוחחנו איתם על התאהבות, זוגיות וחיי משפחה, ועל החומרים מהם מורכבת היצירה שלהם
הם הפאוור-קאפל של עולם המוזיקה והתיאטרון; עדי גילת, שחקנית תיאטרון וקולנוע, שצופי "הבורר" יזהו אותה בתור ענבר אסולין, אשתו של אבי הטחול. יהלי סובול, מנסיכי הרוק הישראלי של שנות ה-90, סולן הסופר-גרופ "מוניקה סקס", שלהיטיה היו חלק מקולו של דור, ושכתב כבר שלושה ספרי פרוזה. סובול הוא הבן של המחזאי הידוע יהושוע סובול וגילת היא בתו של מוטי גילת, אחד מעמודי התווך של העיתונות החוקרת בישראל. בימים אלה, גילת משחקת בהצגה "טרור" (תיאטרון הקאמרי), "השקר" (תיאטרון בית לסין), בסדרת הטלוויזיה "מונא" שתעלה בחורף הקרוב (התאגיד) וכיוצרת עומלת על סדרה טלוויזיונית. יהלי וחבריו ללהקה עובדים על אלבום חדש, השישי שלהם, שעתיד לצאת בחורף, שיבוא עלינו לטובה.
פגשנו את הסובולים לשיחה אינטימית עם רונית הבר, עורכת סלונה, וקהל נלהב של בלוגריות סלונה במסגרת פרויקט "משפחה אמיתית" של יקב טפרברג וסלונה, שנערך בלאונג' של מלון "בראון ביץ' האוס" בתל אביב. עברנו איתם נקודות בזמן; מהאישי, לזוגי, למשפחתי, ליצירתי ולכל מה שביניהם, כולל הקשר של משפחת סובול לראפרית של הרגע, קארדי בי ואיך תראה בעתיד המציאות החברתית-פוליטית הישראלית.
רונית: עדי, אמרת בתחקיר שאתם לוקחים את חיי המשפחה מאוד ברצינות, אפשר שלא?
עדי: "אני לא יכולה להגיד שאני אמא שמבשלת הרבה, וגם בערבים אני לא נמצאת הרבה. אבל מבחינה רעיונית, אנחנו חיים בעולם עם הרבה פיתויים וגירויים, במיוחד במקצועות שלנו וזה יכול להיות מאוד קשה, אבל במשקולת, זה כנגד זה, במיוחד כשיש ילדים קטנים, אז אני בוחרת בצד של המשפחה".
רונית: אתם לא עובדים במשרות שהן ניין טו פייב ונדרשת לא מעט גמישות ויצירתיות. איך מנהלים את זה?
יהלי: "לעדי יש סוג של כישרון, או נטייה טבעית, היא לא נופלת למובן מאליו, לא שוחה עם זרם; השבוע שלנו מלא בכל מיני פעילויות משפחתיות קטנות שיוצרות זמן של "ביחד", כמו טיול עם הכלבה כל המשפחה. אני לעומת זאת, יכול לנוח בבית כאבן שאין לה הופכין".
עדי: "המטרה היא באמת לנצל פרצות כאלה בזמן כי החיים הם מרדף ולפעמים אנחנו נוכחים-נפקדים בבית. אז לצאת עם הכלבה זה זמן מדיטטיבי למשפחה וגם באופן אישי".
רונית: אתם מזהים בילדים כישרונות אומנותיים? אתם מכוונים אותם לשם?
עדי: האמת שאנחנו לא מכוונים. הילדה שלנו היום בת 10, אבל כשהיא עלתה לכיתה א', כולם שאלו, 'נו אתם שולחים אותה לבית הספר לאומנויות'? והחלטנו שלא כדי לא להחליט עבור ילדה בת שש. כהורה, אני קצת מתוסכלת, כי יש לילדים נטייה לתרבות הפופ, הרבה זמן מסכים ואני נלחמת בזה כל הזמן. אני כנראה עדיין לא מקבלת את השינויים שהדור הזה הביא איתו. אז אנחנו מקציבים זמן למסכים ולטלפון. יהלי יותר גמיש, אבל הוא הורה מאוד פעיל,סובלני וסבלני ואבא נהדר, לא יכולתי לבקש יותר טוב מזה".
רונית: יהלי, כשהיית רק בן 22 כתבת את המילים האלה: "כל החבר'ה עברו בתוכך / כאילו שאת רכוש ציבורי / אבל הם לא מהסוג שהולך לכלא / הם מהסוג שהולך לקרבי / הם למדו בצופים איך לקשור את החבל / והרבה יותר קל לקשור בחורה". זה גיל מאוד צעיר לפתח מודעות כזו ובתקופה שעוד לא חלמו על מהפכת ה-#metoo.
יהל: "השיר הזה לא נכתב מתוך מודעות, אלא יותר מתוך תסכול, רגע רגשי. כתבתי אותו בדירת הרווקים הראשונה שלי, במרתף ברחוב חיסין. קמתי בבוקר, הלכתי לקנות עיתון ובאגט בפיצוציה, חזרתי הביתה וקראתי את הידיעה בעיתון, שהרגיזה אותי ואז כתבתי את השיר. אנשים חושבים שהשיר נכתב על האונס בקיבוץ שומרת, אבל זה היה על אונס קבוצתי אחר. את השורה, 'מהסוג שהולך לקרבי', אני יותר ויותר נהנה לשיר, ככל שהמדינה נהיית יותר לאומנית".
רונית: המודעות הזו, או הזעם החברתי, אלה דברים שספגת מהבית?
יהלי: "יכול להיות. הכתיבה של אבא שלי היא הרבה יותר חברתית מהכתיבה שלי. בכלל, הדור שלי, דור האיקס, ניסה בשנות ה-90 להתעלם מכל האידיאולוגיות, ולהתייחס אליהן בציניות. אבל משהו מהבית נשאר בכל זאת".
רונית: עדי, גם את גדלת בבית עם מודעות פוליטית-חברתית, איך זה השפיע עלייך?
עדי: "כנראה שזה ב-DNA שלי. גם הבת שלנו סופגת הרבה בבית, היא קוראת עיתונים ורואה חדשות; היא סקרנית ושואלת. כשהיא התחילה לשמוע היפ הופ היא שאלה על ראפריות נשים, אז קארדי בי כוכבת בבית. וגם אני, אכפת לי ואני מביעה את דעתי כשצריך".
כאמור, שניהם גדלו בבית של האליטות הישנות, אצולות הברנז'ה, אבל מהר מאוד הם דואגים לבטל את המעמד שמנוכס להם. "בארץ שלנו אין באמת אצולות", מכריז יהלי. "סבא שלי היה פרדסן וחקלאי מתל מונד, כך שאבא שלי גדל בבית של מנדרינות ומנגו. אבא שלי בנה את עצמו בכוחותיו והגיע למרכז העשייה. אני לא מרגיש שאנחנו סוג של אצולה".
עדי: "אמא שלי עלתה מרומניה וגדלה במעברה ואבא שלי גדל בחולון, בית פשוט. סבתי הייתה אשת חברה, חלוצה שאוהבת את הארץ".
ריקוד במבטים
הם הכירו אי שם ב-2003 בחתונה של חברים משותפים. מבטיהם הצטלבו וכל הערב הם רקדו ושימחו חתן וכלה מבלי להסיר את העיניים זה מזו. אותה פגישה ראשונה פרטה על מיתרי ליבם וזכתה לחיי נצח, כשיהלי כתב את השיר הביוגרפי, "עקבים גבוהים", שבוצע בהמשך על ידי אריק איינשטיין המנוח, כחלק מאלבומו "רגעים" שיצא ב-2006. "לאמא שלי הייתה תמונה של עדי על לוח השעם בבית לפני שהכרתי את עדי", נזכר יהלי ועדי מוסיפה: הוא היה מוכר לי מאיפשהו, זכרתי את פיטר מהפוסטרים של "מוניקה סקס", אבל אני זכיתי! רקדנו כל הערב במבטים. בסוף הערב, אחרי שהיינו שיכורים נורא הוא אמר לי 'לילה טוב, אני הולך הביתה'. אמרתי לו 'נראה שהגיע השלב של הטלפונים', הוא התחיל למלמל והבנתי שיש משהו לא סגור. אז אמרתי לו הכל סבבה, אני לא נכנסת לזה".
יהלי: "הייתה לי אז חברה, אבל לא משהו רציני וזה היה לקראת הסוף, אז לא הרגשתי בנוח לקחת את הטלפון ובכל זאת, ביקשתי ממנה. ולמרות שהייתי שיכור, זכרתי את הטלפון בעל פה. כעבור חודש וחצי, כשנגמר הסיפור עם מי שיצאתי איתה, התקשרתי אליה ואמרתי לה, 'אהלן, זה יהלי' והיא אמרה לי, 'איזה יהלי?' אז אמרתי לה,'כמה יהלי את מכירה?' קבענו להיפגש למחרת ומאותו ערב אנחנו ביחד. אהבתי את זה שהיא לא מהברנז'ה הקטנה שלי, שהסתובבתי בה במשך שנים על אותו כיסא באותו בר, זה היה מרענן".
עדי: "אחרי שבועיים עברו לגור ביחד, אחרי חצי שנה הוא הציע לי נישואים ואחרי חודש וחצי מההצעה, היינו מתחת לחופה".
רונית: ואתם כבר 14 שנים ביחד – מאוד לא מובן מאליו בנוף התעשייתי. איך שומרים על הזוגיות?
יהלי: "טפו-טפו-טפו, אנחנו יושבים פה ומדברים על הזוגיות המושלמת, שלא נעשה עין הרע עם כל הסיפורים היפים שלנו. האמת, ההורים שלי נשואים 54 שנים וגם ההורים של עדי נשואים עד היום, אולי זה המודל שלנו".
עדי: "צריך לבחור את הבן אדם הנכון. חוץ מזה, צריך לעבוד על הזוגיות לשים אותה בסדר עדיפויות; זמני איכות, חופשות. הזוגיות היא עוד ילד שצריך לטפל בו ולשים לב אליו".
רונית: במובן מסוים, זה מאוד אנטי רוק.
עדי: "רק עכשיו חזרנו מפסטיבל רוק 'פרימוורה' בברצלונה, נזרקנו על הדשא ארבעה ימים".
יהלי: "אין לי שאיפה לחיות את הקלישאה; להיות רוקר שעושה 'וי' על כל ההתנהגויות הצפויות. רוק זה לא מה שהיה פעם, אנחנו לא חיים בסיקסטיז, המוזיקה עברה טרנספורמציה והיא נמצאת במקום אחר.
שני דברים עיקריים משפיעים על מוזיקה: הטכנולוגיה והסמים של התקופה. היום כשאני שומע מוזיקה של אנשים צעירים, שהיא נפלאה, הסם הדומיננטי הוא נוגדי דיכאון. יש בה משהו שנשאר נעים, קצת מנוכר,טיפה אופטימי. היום הרוקנרול קרוב לסרוקסט".
רונית: השירים שלך לא היו ממש שמחים, אבל הם כן ניסחו אמת של דור מסוים, "נשכור לנו חדר בדרום תל אביב" (מתוך "מכה אפורה").
יהלי: "בתקופה הזו הבאנו את המוזיקה לרחוב. אם נסתכל על הפופ הישראלי מאה שנה אחורה; זו מוזיקה מאוד מגויסת, אידיאולוגית. 'התקווה' למשל היה להיט פופ לפני שהוא נהיה המנון. הדור שלי הוא הקצה השני, איך אמרו נושאי המגבעת,'אני ואני ואני ואני'".
קשה לך ביצירה?
יהלי: "לא קשה לי. יש הבנה שהיצירה באה והולכת, שיש תקופות שאתה פשוט לא כותב וזה בסדר. בגיל 30 כשאתה לא כותב איזו תקופה, אתה נכנס להיסטריה ואומר, 'איבדתי את זה, בחיים לא אכתוב יותר שיר'. וכשאתה חוזר לתקופה של כתיבה יוצאים שירים איומים ונוראיים, כי כל פעם אתה צריך לעלות חזרה על האופניים האלה. ואחרי חודש של שירים גרועים, יש שיר אחד שאתה אומר, אולי יש פה משהו ואז במשך איזה שבועיים יוצאים שירים שאתה אוהב ואתה נחמד בבית ומוריד את הזבל בשש בבוקר".
"תמיד הרגשתי שהשמאל ההומניסטי הוא מהפה אל החוץ"
משחקנית שהטקסטים נכתבים עבורה, עדי שואפת היום לכתוב את התפקידים של עצמה. כשיש לך בבית איש של מילים, זה רק מתבקש לאחד כוחות גם בגזרת הכתיבה. לשאלה אם הם שקלו שיתוף פעולה מקצועי ביניהם, יהלי משיב: "גדלתי בבית שההורים עובדים ביחד בבית ותיאטרון זה עולם מאוד סוער, היו המון ויכוחים מקצועיים שמשפיעים על החיים האישיים ומערכים את האווירה, בתור ילד זה לא כיף".
רונית: יהלי, הספר האחרון שכתבת, "אצבעות של פסנתרן" הוא קצת אפוקליפטי-דיסטופי. במובן הזה, העתיד מפחיד אתכם?
יהלי: "יש לי איזו אופטימיות בסיסית, אני מאמין שההיסטוריה נוטה להפתיע. אני זוכר בתור נער בן 17, יומיים לפני שחומת ברלין נפלה, לאף אחד לא היה מושג שהיא עומדת ליפול. אז אני מחכה להפתעות, זה כל מה שנשאר לי. גדלתי בתחושה שיש שקר מובנה בתוך המערכת; גדלתי בבית שמאלני-הומניסטי ובאיזשהו מקום תמיד הרגשתי, שההומניזם הוא מהפה אל החוץ במידה מסוימת. יש כוונות טובות, אבל בסופו של דבר, כל אחד דואג לכיס שלו ולשכבה החברתית שלו. ואני לא מתפלא שהימין הפופוליסטי עולה בכל העולם; לשמאל הייתה בגידה עמוקה בערכים של עצמו לאורך שנים, והימין הפופוליסטי תפס את המשבצת הזו של לדאוג לכאורה לאדם הפשוט. אני חושב שיש משהו בתרבות הצרכנית שהיא אנטי הומניסטית, התפיסה שלנו על בני אדם היא לא על בני אדם, אלא על יחידות כלכליות ולכן ההומניזם נכשל".
רונית: אז זו לא לגמרי אופטימיות, יש פה משהו פאסימי.
יהלי: נכון, לכן כל מה שנשאר לי הוא להיאחז באלמנט ההפתעה של המציאות, שהמצב הנוכחי יתהפך לטובה".
רונית: עדי, את שותפה לאופטימיות?
עדי: "קצת פחות. בשביל הילדים אני מנסה להיות אופטימית, אני מחנכת אותם למחות ולהיות אקטיביים. אני מאמינה בכוחו של ההמון ובכוח שלנו לשנות. אבל עצוב לי לגדל ילדים בעידן כזה".
יהלי: "יש לנו שתי מדינות ברמה אנכית, אחת מעל השנייה; המדינה הרשמית – שהיא מחוקקת חוק, כמו חוק הלאום שמצביע על חוסר ביטחון בעיניי – שבה הלאום הוא יהודי ויש את המדינה האמיתית שכולנו חיים בה שהיא מדינה דו לאומית, אנחנו חיים במדינה יהודית-פלסטינאית; יש המון אי צדק, אכזריות, יש רשע וטרור. המדינה הזו נמצאת 20 מטר מתחת למדינה הרשמית ויום אחד שתי המדינות האלה יפגשו, ומהמדינה השלישית יבקע אפרוח חדש".