זו בועה! מתי זה סבבה לגמרי לפתוח בקבוק של יין מבעבע?
אם עדיין לא התחברתם, בואו נדבר רגע על יינות מבעבעים: הם כיפיים, קלילים, מתערבבים היטב עם תוספות וגם הרבה יותר מגוונים ממה שחשבתם. באנו לפוצץ לכם את הבועה
בעשורים האחרונים נראה שעוד לא נוצר סרט הוליוודי אחד בלי סצנת השמפניה שנפתחת ומתיזה בועות לכל עבר. בין אם מדובר במסיבת הסילבסטר השנתית, הרמת כוסית, סגירת עסקה או פיטורים המוניים – הוליווד כבר תמצא את הדרך לשלב את הבקבוק המבעבע בתסריט. אבל עם השנים, היין המבעבע הפך לקלישאה הוליוודית וקצת איבד מתהילתו. את הבועות החליפו יינות מתוחכמים וטרנדיים, ולנו נותרו הקאווה, והשמפניה שנפתחת בעיקר בימי הולדת עגולים. אבל, יש לנו בשורה בשבילכם – השנה אתם הולכים לראות את היין המבעבע חוזר למרכז השולחן ובגדול. למה ומה כל כך מיוחד בו? יצאנו לבדוק.
איך הכל התחיל
מקורות היינות המבעבעים הולכים הרבה אחורה. מהמלכים והאצילים בארמונות צרפת ועד האוליגרכים הגדולים של רוסיה – עדויות על היינות האלו קיימות כבר מאות שנים. מה שמפתיע הוא שדום פריניון, האיש שהמציא את השמפניה, בילה את רוב חייו בכלל בניסיון להפוך אותה לסתם עוד יין לבן, ולחסל את הבועות שבתוכה. הסיבה הייתה שהבועות יצרו לחץ על הבקבוקים עד לפיצוץ שלהם, ובמרתפי היינות של פעם, פיצוץ של בקבוק אחד הוביל לשרשרת פיצוצים שהייתה יכולה גם לחסל בין 20-90% מהבקבוקים ששכבו בו.
לעומת הצרפתים, הבריטים דווקא ידעו לזהות מה יש להם ביד. הם היו הראשונים שראו בבעבוע תכונה חיובית וניסו לפענח ממה בדיוק הבועות נוצרות. כל הניחושים נפסקו בשנת 1662, כשהמדען האנגלי כריסטופר מרט הציג נייר המתאר בפירוט כיצד הנוכחות של הסוכר ביין הובילה בסופו של דבר ליצירת הבועות. הוא גם חשף שברגע שמוסיפים סוכר ליין רגע לפני הכנסתו לבקבוק, כמעט כל יין יוכל להפוך למבעבע. הוא הבין שזה מה שגורם להיווצרות הבועות – ולא זן הענבים כמו שהיה נהוג לחשוב. הגילוי הזה גרם לרבים לתהות אם באמת הצרפתים המציאו את היין המבעבע או דווקא האנגלים.
סוגי יינות מבעבעים
היות והיינות המבעבעים לא עוברים תסיסה אחת אלא שתיים, יש המון חופש ליצרני היין והמון אפשרויות לגיוון במוצר הסופי. לכן, עם השנים, התפתחו להן ארבע קטגוריות יין מרכזיות:
יבש ועם גוף קל: היינות הללו מיוצרים בדרך כלל מזנים לא ארומטיים כמו שרדונה או פינו נואר, והם מגיעים מאיזורים בעלי אקלים קריר. מכיוון שהם יבשים, במהלך התסיסה השניה מתווספת אליהם כמות נמוכה מאוד של סוכר. מרבית יינות הקאוה שייכים לקטגוריה זו.
יבש ופירותי: ליינות אלה יש ארומות פירותיות בטעם, ובדרך כלל מדובר בבלנדים של זנים אליהם מוסיפים זנים שידועיים בטעם הפירותי החזק שלהם כמו לדוגמא פינו גריג'יו. היינות הללו מיוצרים בדרך כלל באיזורים בעלי אקלים חמים יותר כמו קליפורניה. הרוזה המבעבע שייך לקטגוריה זו.
מתוק ומבושם: היין התוסס והמתוק מקבל את טעמו בהתססה השניה ונוצר מזני ענבים מתוקים כמו המוסקט.
עשיר ואגוזי: היינות השייכים לקטגוריה זו מיוצרים בתהליך חמצון מיוחד ומתיישנים לאורך זמן. זו גם הסיבה שהם מקבלים את הטעמים העשירים שלהם, ואת המרקם הכמעט קרמי. בשל התהליך המיוחד וזמן ההתיישנות הם גם בדרך כלל עולים יותר מיינות מבעבעים רגילים. לקטגוריה הזו נכנסת השמפניה המפורסמת וגם חלק מהקאוות היוקרתיות.
יינות מבעבעים – מתי ולמה?
חלקנו רגילים לפגוש את היינות המבעבעים בעיקר במסיבות והרמות כוסית – שזה מצוין, אבל אנחנו קצת מפספסים: הם הולכים נהדר עם סוגי מזון שונים ומתאימים לסוגי אוירה ואירועים שונים. הגרסאות היבשות של המבעבעים יכולים להתאים לדגים מטוגנים, סושי או כל דג צלוי, בעוד שיינות מבעבעים מתקתקים יותר ילכו מעולה לפירות וגבינות ואפילו בין המנות, ואפילו לפני הארוחה או אחריה.
ולמרות הנוכחות המרשימה שלו על שולחן האוכל, עדיין יש קטגוריה אחת שבה היין המבעבע הוא הכוכב הבלתי מעורער: אף מסיבה לא תהיה שלמה בלעדיו, ובלי אפקט הפקק באוויר והסאונד החגיגי שמתלווה לפתיחת הבקבוק. אם היין המבעבע הוא כוכב כריזמטי, ליל הסילבסטר הוא מופע הראווה שלו והספירה לאחור לשנה החדשה היא שירת ההדרן. אז אם אתם מוזמנים למסיבה שווה, בקבוק או שניים יעשו סיפתח לשנה אזרחית חדשה, טעימה ומבעבעת.