הסיפור של דורין וקיאן פרנקפורט
היא אחת ממעצבות האופנה המפורסמות והוותיקות, והיחידה שמחזיקה היום מפעל בישראל. המעצבת דורין פרנקפורט, שבבעלותה לא פחות מ-15 חנויות ברשת הנושאת את שמה, היא גם אימא לתאומות קמע וקיאן בנות ה-27. בשנים האחרונות דורין וביתה קיאן משתפות יחד פעולה, כשקיאן מעצבת עבור אימה את קולקציית האקססוריז, ואמונה על תפעול, צילום, כתיבה, הפקה ותחזוק אתר האינטרנט של המותג.
פגשנו את שתיהן לשיחה אינטימית עם רונית הבר, עורכת סלונה, וקהל נלהב של בלוגריות סלונה, במסגרת פרויקט "משפחה אמיתית" של יקב טפרברג וסלונה, שנערך בלאונג' של מלון "בראון ביץ' האוס" בתל אביב. המטרה הייתה לשוחח על עולם האופנה הישראלי בראי המותג המשפחתי הוותיק, על הקשר החם והקרוב בין השתיים ועל הסיפור המשפחתי המיוחד של דורין.
רונית: "אני רוצה להתחיל דווקא בדבר הכי חדש – דורין, השקת לאחרונה בושם בשם 'לילה', וצילמת עבורו סרטון שבו את מתלטפת עם תוכי. איך זה הרגיש?"
דורין: "צריך לשאול את התוכי כי לי היה נורא כיף. נראה לי שזאת הייתה אהבה. זה היה רעיון של קיאן".
רונית: "קיאן, גם את מככבת שם. את חלק מהיצירה החדשה".
קיאן: "אימא שלי הכריחה אותי. זה היה מאבק והיא לא נתנה לי אופציה אחרת. גם הבושם כתום".
רונית: "דורין, סיפרת שהתמצית של הבושם היא הגעגועים שלך ללילות הריחניים בבית המשפחה בסביון".
דורין: "זה נכון. ההורים שלי עברו לסביון ב-56".
רונית: "סביון של פעם".
דורין: "ונשארה של פעם. אבא שלי בן ה-97 עוד חי שם. רוב השטח היה גינה, ולהוריי היו מכל עצי הפרי של ישראל. ניסינו להגיע לריח הרענן הזה בהתחלה עם בשמית אנגליה, אבל זה לא עבד. ואז דורית יוסף שהייתה דוגמנית שלי בשנות ה-90 והיום היא בשמית ונטורופתית, הצטרפה למיזם וניסינו. איך מביאים ריח של זיכרון לידי ביטוי? נראה לי שהצלחנו".
היסטוריה שורשית, לוק אירופאי
היא נולדה בקרית מטלון לאימא מורה ולאבא שהיה מנכ"ל חברת תעופה אמריקאית. דורין היא הבת הבכורה, והיא נקראת על שמה של סבתה דורה, שנספתה בשואה. דורין היא גם האחות הבכורה ויש לה שלושה אחים קטנים: אלמה, עדנה וליאם. סבא של דורין מגיע ממשפחה חרדית. אחיו שימש בתור הרב הראשי בישראל, ואילו הוא יצא בשאלה ופתח את משרד הנסיעות הראשון בתל אביב, שקיים עד היום.
דורין: "אימא שלי מגיעה ממשפחה חרדית, ולמרות שסבא שלי יצא בשאלה, הוא ואחיו חיו בית ליד בית ברעות ואיש באמונתו יחיה".
רונית: "אתם בכלל מאוד שורשיים בארץ, ולמרות זאת נדמה היה במשך הרבה מאוד שנים שאת, המותג שלך וגם הלוק שלך נתפסים כמרוחקים ואירופאיים. אפילו השם שלך לא היה מקובל אז בישראל. היו שנים שאנשים חשבו שאת מותג מחו"ל?"
קיאן: "רוב המעצבים מתחילים בארץ ורק אז מנסים את מזלם בחו"ל. אבל לא הלך לה, אז היא קודם יצאה לחו"ל ורק אז חזרה לארץ. לכן התדמית".
דורין: "כשסיימתי את לימודי האופנה, עשיתי הכול – מאירוויזיונים ועד צביקה פיק. עיצבתי בגדים ללהקת בת שבע, לתיסלם, עיצבתי לאילנית ואת כל הבגדים של עופרה חזה. כל הנצנצים. נורא נהניתי ועבדתי המון והתפרנסתי מלהיות אסיסטנטית של צלם האופנה בן לם, לקחו לי שמונה שנים להחליט לאיזה כיוון אני רוצה ללכת, ואז חברה שלי אביה נרצחה במהלך הלימודים."
פרנקפורט מדברת על אשתו השנייה של אלי פפושדו, שהייתה חברתה הקרובה. השתיים עיצבו יחד את מדי העובדים במלון בטאבה בבעלותו של אלי, עד שאביה נרצחה על ידי בעלה של אחותה, באחד ממקרי הרצח המזעזעים של אותם הימים. גם אחותה של אביה נרצחה באותו אירוע, בזמן שהרוצח עצמו התאבד.
דורין: "אבל רגע – יש סוף טוב: עם כל הצער והתדהמה גם פגשתי את מרגיט סגל, ואני והיא נהיינו שותפות והקמנו את העסק שלנו".
לאחר האירוע התקשתה פרנקפורט להמשיך עם הפרוייקט. למזלה, ההיכרות עם מרגיט הפיחה בה חיים ומוטיבציה, ומאז השתיים עובדות יחד, כבר יותר משלושה עשורים. "החיבור ביני ובין מרגיט היה מידי, ובהמשך החלטנו להקים מפעל ישראלי", מוסיפה דורין."לקחנו מנהלים שגדלו כולם מתוך החברה, קנינו ועשינו ולקחנו הלוואות, אבל לא לקחנו בחשבון שאין מספיק לקוחות כדי לממן את כל ההשקעה הזאת. ואז החלטנו, כמו שתי 'עמות', לנסות את מזלנו בלונדון. היום זה נשמע לי הזוי. פתחנו חנות בקובנטגארדן, ורון ארד שלמד איתי בתיכון, עיצב לנו את החנות. 11 שנה חייתי על הקו בין ישראל לאנגליה. בהמשך הפכתי למותג ישראלי, וזה כבר היה הישג".
העבודה הייתה יותר קשה מהאימהות
את קיאן ואחותה קמע, ילדה דורין בגיל 39, כשהיא בשיא הקריירה שלה. שתי התאומות התלוו אל אימן במשחק הפינג פונג בין לונדון לתל אביב, וחיו על הקו כילדות עד שבגיל שש חזרו עם אימן לתל אביב.
רונית: "אפשר להגיד שהייתה לך אימהות מאוחרת".
דורין: "זאת הייתה אימהות מאוחרת, נקודה. הייתי בת 39 כשילדתי אותן, והייתה ביניהן שפה עוד לפני שהן למדו לדבר. לפני הלידה כולם הזהירו אותי שזה יהיה לי קשה, אבל יחסית לעבודה שלי זה לא היה קשה בכלל. אז לקחתי את זה לקיצון – במהלך היום הייתי עם הילדות, ובלילות הייתי עובדת. ככה עשיתי עד שהן היו בנות שנתיים. היום בטח הייתי עושה לעצמי חיים קצת יותר קלים".
קיאן: "גם אני הייתי עושה את זה אחרת".
דורין: "נחכה שיהיו לך ילדים".
רונית: "קיאן, איך זה היה לגדול עם אחות תאומה?"
קיאן: "זה מעצבן מצד אחד, אבל כן יש משהו בחיבור של תאומות שהוא מאוד מיוחד. אנחנו חברות נורא טובות והיא החצי השני שלי. חוץ מזה, גדלנו במשפחה מאוד מכילה, ועל זה אני אומרת תודה לסבא וסבתא שלי ולהורים שלי שנתנו לי לגדול בבית שבו לא חייבים לענות על המודל הקלאסי של משפחתיות – יש מקום לכל מיני בחירות.נתנו לנו לדבר בפתיחות על דברים כמו זהות מינית וזהות מגדרית, לא היינו חייבים אפילו ללכת לבית הספר – למרות שכן הלכתי. אבל הכול היה פתוח".
רונית: "אימא התערבה כשרצית ללמוד אופנה".
קיאן: "היה לה קשה עם זה בהתחלה והייתי צריכה לשכנע אותה לאפשר לי".
דורין: "עשיתי טעות. הייתי צריכה להבין שכשאתה מגדל את הילדים שלך על אהבת עשייה, התוצאה היא אהבת עשייה ויצירה. ואני נורא אוהבת את מה שאני עושה ואת האנשים שאני עובדת איתם, אבל חששתי כי המקום שאנו חיות בו לא הולך לכיוונים של עשייה. אז אמרתי לעצמי שאם היא תשרוד שנה במתפרה עם סילבי, אני אעמוד מאחוריה. והיא עשתה את זה. היא הייתה מתעוררת כל בוקר מוקדם ועובדת במשך שעות".
קיאן: "ברבע לשבע מדי בוקר כבר התייצבתי, והיה לי מדהים".
"רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לבד"
לפני שש שנים, במקביל לעבודתה במפעל של אימה, התקבלה קיאן ללימודי אופנה בשנקר.
רונית: "בזמן הלימודים שיתפת את אימא בתרגילים ובעבודות שלך?"
קיאן: "רציתי להוכיח לעצמי שאני יכולה לבד. בדיעבד, לא הייתי עושה אותו דבר היום כי זה די מטומטם, אבל בפרויקט הגמר שלי עם מאיה ארזי כן שיתפתי את אימא בתהליך".
רונית: "והיום?"
דורין: "מצאנו דרך להתנהל בלי להיות אימא ובת. לקיאן יש את התחומים שלה שהיא אחראית עליהם. זה לא שאנחנו יושבות בחדר אחד ומעצבות. ממש לא. אני מנהלת דמוקרטיה דיקטטורה".
קיאן: "יש מעצבת אחת שקוראים לה דורין פרנקפורט, וזה מרשים וכל הכבוד".
דורין: "קיאן מעצבת את שלה ועושה הכול באתר שלנו מטקסטים ועד הפקות. בעצם יש לה את החתימה שלה".
רונית: "את מקבלת אישור מאימא שלך על העיצובים?"
קיאן: "כמו שאמרתי, יש מעצבת אחת, והכל – מרמת הפונט ועד השקית – עובר דרכה, וכל הכבוד לה על זה. בדרך כלל, לפני תחילת עונה אנחנו מדברות על הרצונות שלנו וההשראה, מנהלות דיון ומשם זה כבר מתפתח".
איך שיר נולד
רונית: "זה מעניין אותי כי אני לא יצירתית. איך זה לייצר בגד או חפץ מאפס? איך שיר נולד?"
דורין: "אצלי זה תמיד המקומי, המורשת שלנו. אני מעצבת בהשראת אייקונים של תרבות כמו ציירות שאני אוהבת".
רונית: "אז ההשראה היא תרבות מקומית".
קיאן: "תמיד".
דורין: "תרבות ומורשת".
רונית: "קיאן, את מתחברת לאג'נדה של היצירה המקומית והמפעל התל אביבי? ההתעקשות על המחירים הנוחים לעומת מחירים של מעצבים אחרים?"
קיאן: "אני מאוד מאמינה בעשייה מקומית, וחושבת שהיום התהליך הלך לאיבוד עם הרשתות הגדולות שאנחנו לובשים. לבגדים שאנו לובשים יש משמעות בגלל האנשים שעושים אותם, אבל אני עוד לא יודעת להגיד מה יהיה בעתיד. אני כן מאוד גאה באימא שלי. לייצר בארץ זה סיוט מתמשך, באמת. אני לא יכולה להדגיש עד כמה זה קשה. אבל העובדה שהיא לא מוותרת ומייצרת מקומות פרנסה הוגנים, זה לא משהו מובן מאליו, ואני מקווה שיהיה לי את שוויון הנפש לעשות כמוה. מקווה אבל לא חושבת. היא עובדת 16 שעות ביום! אם אני אהיה רבע מזה, זה יהיה מדהים".
בית פוליטי
רונית: בשולחן השישי שלכן אתן מדברות על פוליטיקה?"
דורין: "הכול בחיים זה פוליטיקה. ההחלטה לפרנס את הקהילה שלי היא פוליטית. ככה גידלו אותי. אנשים אומרים לי – מה תעשי אחרי שתפרשי? אז אני יכולה לעבוד אצל קיאן. אימא שלי עבדה במפעל שלי למשל, ולמדתי ממנה ומסבתי, נשים פמיניסטיות ונחושות, שיש מספיק מה לעשות, ושפעילות בארגונים חברתיים זה מה שעלינו לעשות כקריירה שנייה".
"קיאן: "במדינת ישראל צריך לדבר על פוליטיקה, נקודה. יש כאן בעיות".
רונית: "אומרים שהדור שלכם פחות מתעניין בזה".
קיאן: "אמרו את זה גם על הדורות הקודמים. אבל אני וחברים שלי עושים. אני יודעת שאם אני רוצה משהו, אף אחד לא יעשה את זה בשבילי, ובטח שלא הממשלה. זה משהו שקיבלתי מאימא שלי, ופוליטיקה חייבת להיות על סדר היום בכל בית".
דורין: "להורים שלי היו מדבקות וינטג' של להפריד דת ממדינה, והם לא נגד דתיים, הרי חלק מהבית היה חרדי. אני גם חיה עם אדם שמאמין שיהיה פה נהדר".
קיאן: "אבא שלי החורג".
דורין: "והוא הגיע מארגנטינה והוא שמאלני שחי עם שמאלנית שהיא בת של שמאלנית. זה מאוד לא פופולרי".
קיאן: "אבל הוא צודק. יהיה פה מדהים".